סבא, אבינו הגדול! | הר באלחנן כהן בטור אישי מיוחד

בשבת שעברה, עם סיומו של חג הפסח, הלך לעולמו אבינו הגדול - הסבא האישי שלי, והאבא הרוחני של כל עם ישראל, מרן זצוק"ל. מצאת החג, קשה לעכל את המציאות הזו. האובדן כל כך גדול ועמוק, וכמעט בלתי נתפס. קשה להאמין שסבא, שהיה נוכח כל כך בחיים שלנו, כבר לא איתנו. התחושה של הכאב לא מרפה, והלב מתמלא געגוע שלא נגמר.

כאשר מבקשים ממני לדבר על סבא, כנכד הקרוב ששימשו, אני אומר לעצמי: אפשר לדבר על הגאונות בכל מכמני התורה; מחכמת העיון בגמרא ועד לסוד העיבור, ולעבור לשקיעות וההתמדה בלימוד התורה עם כל הייסורים הקשים והמתמידים אותם הוא עבר.

אפשר לדבר על החכמה והעצה שהוא נתן לכל שואל מראשונים לציון, דיינים וראשי ישיבות בעניינים קשים ומסובכים, או להבדיל ראשי ממשלות, שרים וחכי“ם ובין לאנשים הפשוטים מרבבות עמך בית ישראל שבאו לעצה וברכה, לכל אחד ואחד היה שמור חיוך מיוחד ומאור פנים.

אפשר לחלוש על ספר שלם. כי המון המון ראיתי במשך כל השנים כאשר גדלתי על ברכיו. אולם כנכד הקרוב ביותר רציתי דוקא לגעת במספר נקודות אחרות, שפחות היו גלויות לכלל הציבור: מרן שהיה הסבא האישי שלי. מרן היה דבר ראשון סבא במובן האישי.

עוד מימי ילדותי, הוא היה האיש שגדלתי לצידו. שהקשיב לי, ששם והעניק חום ואהבה בכל רגע. ודבר נוסף, הוא היה הדמות לכל דבר שצריך לשאוף אליו. סבא הכיר אותנו על מגרעותינו ועל מעלותינו, והיה גם מורה דרך, גם בדרך חיים וגם בתורה.

מילדות זכיתי ללוות אותו ולהיות הצמוד והקרוב אליו ביותר במשך כל שעות היום – החל מתפילת שחרית בהנץ החמה עליה סבא לא ויתר, ועד לשעות המאוחרות של הלילה כאשר הוא סגר את הספר אחרי יום ארוך של לימוד בעיון ועמל מתמיד. היהלומים שזכיתי לקבל ממנו ההתמדה, המידות, החסד, היחס, הענווה, גורמים לי עכשיו לחסרון עצום ומורגש כל כך.

כעת, אני מבין יותר מתמיד כמה סבא היה נצרך לכלל עם ישראל, וכמה זמן ייקח לנו לעכל את החיסרון העצום שהוא הותיר אחריו.

הקושי לעכל את האובדן הוא עצום, אבל עם כל הכאב יש גם משהו פנימי שמזכיר לי עכשיו: סבא נמצא לידך עשרים וארבע שעות בלי הפסקה. והקול הזה משליך על אחריות גדולה שיש עלינו כעת: להמשיך את דרכו.

דרכו אינה מסתכמת רק בלימוד תורה מתמיד למרות הייסורים הקשים ביותר אותם עבר, אלא גם לשמור על הדרך שהוא הראה לנו – דרך של מסירות, של אהבת האמת, של ההתמסרות לתורה, לארץ ולעם ישראל.

הדרך להנציח את זכרו, היא אינה לשקוע בעצב, אלא לקחת את הכוח מהמורשת שלו ולהמשיך ללכת בה. להמשיך ללמוד, ללמד, לכתוב חידושים ותשובות בהלכה – כפי שבאמת סבא רצה ועמל כל חייו. זה הדבר הגדול ביותר שנוכל להעניק לו, והדרך היחידה להרגיש שהוא ממשיך איתנו, בכל צעד וצעד.

יהי זכרו ברוך, ויה“ר שנזכה להמשיך את דרכו ומורשתו הגדולה.